בבא מציעא דף ע׳ -- היתר עיסקא

 לשיטת הרב, יש מצווה יחודית לתת ליהודי -- הלוואה בחינם

כלומר קיימות שתי מקרים שונים, הלוואה שהיא פעולה של חסד (וחי אחיך עמך) ונתינת כסף שהיא פעולה של איבה (לנוכרי תשיך)

אפשר להפוך קצת את הרעיון משתי אנשים חיצוניים לאדם, לשתי כוונות בתוך האדם.  כאשר אני מלווה על ידי היתר עיסקא, אני חי עם אחי, יש לנו שותפות, והוא אחי, כאשר אני מלווה כסף על מנת לדחוק את השני, אני לא מתייחס אליו כאחי אלא כנוכרי.  יש איסור חמור להתייחס ליהודי כנוכרי.  (וקיימת איסור להתייחס לנוכרי כאחי -- גם למשל לא תחונם...)

אז כיצד אני אמור להרגיש שאני מלווה בריבית על ידי היתר עיסקא, כאח ומאחד, אני פועל כדי לאחד את העם.  אבל בוודאי יש חשש שאותה פעולה יצור פירוד בעם (קפיטלסט הרוצה בטובתו).  ואולי לכן הגמרא אומרת:

-- והא קא חזינן דלא מוזפי ברבית וקא מתמוטטין 

-- אמר רבי אלעזר 

-- הללו מתמוטטין ועולין והללו מתמוטטין ואינן עולין 

לשיטתי, אין דרך להפעיל היתר עיסקא כפרט, הפרט המלווה אינו מאחד.  אבל כאשר החברה מייצרת תנאים להלווה, למשל דרך בנק, יש אפשרות להלוות על ידי היתר עיסקא הבונה את החברה הכללית ומאחדת בין פרטי היחיד

אין לוקין על לאו שבכללות

בבא מציעא 

סוף פרק תשיעי

בסוף הפרק לומדים על לאו שבכללות, ואביי סובר שאין לוקין, ונראה לי שאביי לשיטתו שיש שתי סקאלות, והכלל אינו יכול להימדד באותו דין של הפרטים,

מתני’

החובל את הריחים עובר משום לא תעשה וחייב משום שני כלים

שנאמר {דברים כד-ו} לא יחבול ריחים ורכב

ולא ריחים ורכב בלבד אמרו

אלא כל דבר שעושין בו אוכל נפש

שנאמר כי נפש הוא חובל:

גמ’

אמר רב הונא

חבל ריחים לוקה שתים משום ריחים ומשום כי נפש הוא חובל

ריחים ורכב לוקה שלש משום ריחים ורכב ומשום כי נפש הוא חובל

ורב יהודה אמר

חבל ריחים לוקה אחת

ורכב לוקה אחת

ריחים ורכב לוקה שתים

כי נפש הוא חובל לשאר דברים הוא דאתא

(דף קטו – ב)

לימא אביי ורבא בפלוגתא דרב הונא ורב יהודה קמיפלגי

דאמר רבא

אכל נא לוקה שתים משום נא ומשום {שמות יב-ט} כי אם צלי אש

מבושל לוקה שתים משום מבושל ומשום כי אם צלי אש

נא ומבושל לוקה שלש משום נא ומשום מבושל ומשום לא תאכלנו כי אם צלי אש

אביי אמר

אין לוקין על לאו שבכללות

לימא אביי דאמר כרב יהודה ורבא דאמר כרב הונא

אמר לך רבא

אנא דאמרי אפילו כרב יהודה

עד כאן לא קאמר רב יהודה התם אלא דכי נפש הוא חובל לא משמע ריחים ורכב

הלכך לשאר דברים הוא דאתא

אבל הכא כי אם צלי אש למאי אתא ש''מ ללאו

ואביי אמר לך

אנא דאמרי אפילו לרב הונא

ע''כ לא קאמר רב הונא התם אלא דכי נפש הוא חובל

דף קטז - א

יתירא הוא כיון דיתירא הוא שדייה אריחים ורכב

אבל הכא כי אם צלי אש לאו יתירא הוא

דמבעי ליה לכדתניא בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו {שמות יב-ט} בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא

תניא כוותיה דרב יהודה

חבל זוג של ספרים וצמד של פרות חייב שתים

זה בעצמו וזה בעצמו אינו חייב אלא אחת

ותניא אידך

חבל זוג של ספרים וצמד של פרות יכול לא יהא חייב אלא אחת

ת''ל {דברים כד-ו} לא יחבול ריחים ורכב

מה ריחים ורכב שהן מיוחדין שני כלים ועושין מלאכה אחת וחייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו

אף כל דברים שהן שני כלים מיוחדים ועושין מלאכה אחת חייב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו

ההוא גברא דחבל סכינא דאשכבתא מחבריה

אתא לקמיה דאביי א''ל

זיל אהדריה דהוי ליה כלי שעושים בו אוכל נפש ותא קום בדינא עלה

רבא אמר

לא צריך למיקם בדינא עלה ויכול לטעון עד כדי דמיהן

ואביי לית ליה ההיא סברא

מאי שנא מהנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא

ואתא מרא דחושלא ותפס להו וקא טעין טובא

ואמר אבוה דשמואל

יכול לטעון עד כדי דמיהן

התם לאו מידי דעבדא לאושולי ולאוגורי הוא

הכא מידי דעביד לאושולי ולאוגורי

הוא דשלח רב הונא בר אבין דברים העשויין להשאיל ולהשכיר ואמר לקוחין הן בידי אינו נאמן 

לראות את הנולד ולהקטין את התוכן (reducibility and predictability)

יצרית הכלל אינה דבר שאפשר לצפות, אפילו הרואה את הנולד לא רואה את בריאה של הכלל.  ראית הנולד היא ראיה של תולדה, כאשר יש אב המוליד, יש תהליך היצר, סיבה ומסובב.


improbable impossible rabin rsa

First I was thinking in the context of the Gemara misquoting an earlier source. It happens so often that it seems impossible.

Then I was thinkng talking to Charlie that there is a phase transition where the improbable creates an impossible.

Multiple events פרטים join into a impossible event כלל

the magic of the model

In an unsupervised learning system, the inputs to the learning system, data observations, are the only data elements that effect the model.  Hence the model and its inputs are within a closed system.  Analysis of the parameters of the model disclose a representations within the language of the data inputs.

For example, a model of data that consists of a 'mean' of the data inputs provides a single parameter that is in the same domain as the inputs.  If the inputs are values within a certain range, the mean of the data inputs can be placed in the same domain.  Or if we think about the graph that depicts the inputs then we can describe the domain as the axis of the graph.

However, in the discussion about justice and judges at Bar Ilan, I described how the judges create a model that enables the creation of a new language.  Where does this new language emanate from?

The model maps the data to the new language.  Here is the magic. When I place a new data point into the model, the result of the mapping is a description in a new linguistic space.

For example, after calculating the mean, I take an observation and map it through the model, the output is greater or smaller than the mean.  This new linguistic space is a direct result of the model and its data inputs, the closed system.  Yet, somehow the closed system enabled a new linguistic space to be created.

This happens because at some point, the model is employed.  The statement that a data observation is above the mean is a judgmental statement.  Yes, the model (and the closed system) facilitated this new description, yet the closed system alone is unable to make a judgement.

Yet it is a very weak judgement.  No one is saying that above the mean is good or bad.  The beauty is that the model itself begs the question to be asked, is the data above or below the mean.  This is because the compression of the data, the amount of information stored in the model is so large that the model begs for the question (the single interpretation) to be asked.

It is the negative space created by the efficient model that requires the question.  Like a vacuum it pulls into itself the question, or pulls the question out of us, the observer.

magic.

מכתב פתוח -- בהא_קמיפלגי_-_תגובה_לדיון -- לרב וולפיש

https://www.academia.edu/23284571/בהא_קמיפלגי_-_תגובה_לדיון_בין_ר_י_ברנדס_לר_י_מדן

בהא קמיפלגי! 

=-=-

אם הבנתי נכון, גם הרב י׳ ברנדיס וגם הרב י׳ מדן מאמנים במסר בהיר ואמיתי.  רק שהרב ברנדיס מביא את מקור האמת של המסר למפרש, המלמד.  ואילו רב מדן מביא את מקור האמת למדע, דעת האדם, פשט הכתובים, בירור האמת מתוך הידע הכללי, מחוץ למלמד.

הרב וולפיש מגדיר את קצוות הדיון, האם האמת באה מכותב, מהקורא, מתוך הטקסט, מתוך הקריאה פעולה עם הכותב.  אבל גם הרב וולפיש בדעה דומה שאנחנו מחפשים את האמת, את תוכן המסר. 

לשיטתי ההנחה מוטעת,   אנחנו מחפשים סמכות.  והמרחק בין פירוש לסמכות היא המדד שבו ראוי לאבחן את הדיון.  המסר נתון ללימוד, לעמל ליגיעה,  המסר נתון לנו כדי שנקשור את עצמנו לתוכה, כל קשר, כל חוט שנמשך טווי ואורג מחבר ומחייב אותנו לתוך עולמה של התורה.  החיבור הוא לא ׳למשמעותה וכוונה של המקרא׳ (דף 92 (6)), אלא לתורה עצמה.  המשמעות מחוץ לדיון, הכוונה אינה ניתנת. 

ההצעה של הרב וולפיש, לעיין בקישורים של הטקסט, ההקשר, להקשות שאלות טקסטולאיות קודם כל לפני שנגשים למשמעות, היא הצעה נפלאה לדעתי, אבל אנני מסכים שהיא תהיה חיפוש אחר משמעות הטקסט.  העמל חשוב לעצמו, היגיעה מביא לידי התחברות אישית לטקסט ומחייב אותי, באותה דרך שרוזנזוויג מגדיר מצווה, אני מצטווה על ידי הלימוד והעיון.  וההישג הגדול היא שאני יוצר סמכות, לא המשמעות והפירוש.  

שהרי היה אפשר לפרש כך ולהגדיר מסר כזו על ידי שיטות אחרות גם, כדברי הרב ברנדיס.  וגם אין הישג בידיעה שזו האמת לפי שיטת הרב מדן, וכי מאכפת לי מהאמת הזו.  

הסמכות היא החידוש.

=-=- כמה הערות =-=-=

נראה לי יש הנחה שיש רק מסר אחד בטקסטק אחת, והפטיש המפוצץ היא בעיני הקורא.  אבל יש גם מקראים שהשולח את המסר דוחס לתוך טקסט אחת שתי מסרים, אחת דבר ושתים זו שמעתי, יש בה כדי להסביר שהדיבור היחיד כבר עמוס עם יותר ממסר אחת בצורה מכוונת.

=-=-=

דף 92 (6)

התורה כשפה, אמברטו אקו מדבר על ניכור, alienation, כאשר יש מסר חדש אין מילים משותפות כדי להעביר את המסר.  ככל שהמסר יותר חיוני (כלומר יש צורך לעביר את המסר שלולאי ההעברה של המסר השני לא ידע ולא יבין את הרעיון החדשני), כך הניכור הולך וגדל.  לכן כל אמן חייב ליצור שפה חדשה להעביר את החידוש והמסר היחודי שלו הוא.  יוצא מזה שהחידוש בתורה היא לא המסר אלא השפה למסר. שאף היא מאירה את המסר מחדש.

=-=-=

מידת הפרשנות

הרב וולפיש כתב בדף 98 (12 ב-pdf):

מרבית ההוגים שנסקרו לעיל יסכימו כי אין ריבוי הפרשנויות מחייב שכל הפרשנויות שוות. ניתן למדוד דרך פרשנית לפי מידת העקיבות שלה, לפי מידת התאמתה לטקסט בכללותו, ולפי היקף הבעיות והקשיים שניתן להסביר על ידה. 

נראה לי שהמדדים האלו מודדים את התוכן של הפרשנות, שזה עצמו שנוי במחלוקת!  כיצד ניתן למדוד ׳מידת ההתאמתה של הפירוש לטקסט בכללותו׳?  כיצד למדוד ׳היקף הבעיות...׳? הרי בדיוק בתוכן הפירוש יש מחלוקת בין המפרשים השונים.  מה שנראה לך כפשט בטקסט ועקבי ומתאים ואפילו פותר כל מיני בעיות, להבנתי אינו לא כך ולא כך.

נראה לי שיותר נכון למדוד כמות הפירושים.  מדד זו כמותי ואוביקטיבי. כאשר יש הרבה פירושים לטקסט על מה זה מעיד?

לשיטתו של אמברטו אקו, ריבוי פירושים מעיד שאין הרבה אינפורמציה. לשיטתי אינפורמציה היא מדד העמל שנכנס ללימוד בטקסט.

כך שכאשר מפרשים טקסט ללא עמל, ללא יגיעה, וללא קישורים של הקשר בין מרכיבי הטקסט, יתהווה הרבה פירושים לאותה טקסט.

-=-==

דף 100 (18)
נתונים הלקוחים מהטקסט,
יש לחלק בין נתונים לאינפורמציה שנוצרה על ידי העמלות ויגיע

=-=-=-

קהילה של יהודים יראי שמים רשאית לפרש את המקרא שלא על פי 'רוח המקראות',

  מנין ההיתר הזו?  האם אין זה ׳מגלה פנים בהלכה׳? או שמא עושים את התורה קרדום לחפור בה?

הם משתמשים בסמכות התורה כדי להעביר מסר שאינה קשורה לתורה!

Turing test cheat

Thinking that a Turing test is problematic, since the person asking the question is Human and they are providing the meaning, then every machine, be it a human machine or a mechanical machine is similar and rather what makes a human meaningful (i.e. human) is that a person outside the system asking the question!

מעבר פזה, דוגמאות: דרגות במפה סימנטי -- מסכת גיטין

בעולם התורה:

1. הרזולוציה, מוגדרת על ידי היחס בין מספר הפסוקים ומספר המושגים

2. המדד מוגדר על ידי מספר הפירושים (שהוא ביחס הפוך לכמות האינפורמציה)

3. הקישוריות (מקומי ומרחבי) מוגדרת על ידי הלימוד

ככל שיש פחות פסוקים, הרזולוציה נמוך יותר (ראיה מרחוק) ויותר קשה לחלק בין קבוצות שונות, כמות האינפורמציה נמוכה, וכמות הפירושים גבוהה.

ככל שהרזולוציה גדל, יותר פסוקים מתווספים, הרשת המרחבית גדלה, ומכריחה חיבור מקומי של הפריטים (המושגים) כלומר היכולת להשתמש במשאב הדליל (מרחב המושגים)

המרחב הדליל המצומצם הוא ההגדרה המצומצמת הביטוי הדחוס של המושג, כיוון שאני רוצה שיהיה לי כמה שיותר מושגים עם כמות אינפורמציה גבוהה בכל מושג ובכך למעט במספר הפירושים

ככל שיש יותר חיבורים בין הפרטים, הפסוקים, יש יותר לחץ על המרחב המצומצם של מושגים משום שיותר פריטים שרוצים להשתמש באותה מרחב,פסוקים המחוברים זה בזה.  

ככל שיש יותר חיבורים, יש יותר לחץ על המרחב המושגי.  שהרי יש מספר קבוע של מושגים (רצוי מעט), וכל הפסוקים עם כל החיבורים ועם כמות האינפורמציה שנוצרה מהחיבורים מתכנסים למושגים ברורים, כלומר אין הרבה פירושים.

עכשיו, צריך להבדיל בין מערכת סגורה עם מספר פריטים מוגבל למערכת פתוחה. 

כאשר במדע חוקרים וגדל מספר הסעיפים שלה כנראה המערכת פתוחה. עדיין לא נקבע מספר הפריטים שלה. 

אבל אם קובעים את מפר הפריטים אז ככל שחוקרים את היחס בין הפריטים קטן מספר הפירושים 

עיקר הנושא מעבר פזה.  כדי להגדיר את התכנים של מעבר פזה אני טוען צריך לאפיין שלושה מרכבים של המערכת.

הראשון היא הרזולוציה.  לדוגמא במיפוי סמנטי יש דרגות של רזולוציה.   נניח בדרגה הגבוהה אם רזולוציה הכי נמוכה יש רק שתי מושגים, אמת ושקר.  ואז בהגדלת רזולוציה יורדים דרגה ופתאום יש שישה מושגים, נניח ספר, כריתות, יציאה, ביאה, בית, ידה.  וכן הלאה. כל דרגה של המיפוי הסמנטי היא מעבר פזה לדרגה אחרת.

בהינתן דרגה ברזולוציה קבועה אנחנו יכולים להגדיר משאב משותף לכל הפריטים בדרגה. המשאב המשותף במיפוי הסמנטי היא אולי כמות המושגים.  עכשיו במערכת סגורה של פרשת גיטין בכי תצא יש נניח עשרים מילים. ובו נניח אנחנו בדרגה של המיפוי שרק נאפשר לעצמנו שלושה מושגים.  אז צריך לדחוס את העשרים מילים לתוך שלושה מושגים. 

אם אין קשר בין המילים אז אפשר לבחור מתוך הרבה מושגים בצורה כמעט אקראית.  למשל גיטין יש לה מושג של איגרת אהבה.  שהרי גם איגרת אהבה קשור לאישה. והמילה אישה מופיע בפרשת כי תצא.  אבל ככל שנקשר בין המילים הקבועים בתוך הפרשה וכבר המילה אישה לא תופיע בבדידות אלא כחלק מהניב כי יקח איש אישה. כבר לא נוכל להעמיד את המושג איגרת אהבה בתוך מרחב המושגי בדרגה המצומצת שקבענו. 

אז כמות המחלוקות תלוי בכמות האינפורמציה. שהרי ככל שנקשר יותר את המילים במערכת הסגורה של פרשת כי תצא המרחב של המושגים הנעמדים בדרגה של המיפוי שלנו יותר מצומצמת ומוגדרת ופחות ניתן לפירושים שונים. 

אבל בכל זאת נשארנו עם שלושת המושגים בדרגה הזאת. ואולי המושגים שנשארנו איתם הם לשמה. קיום שטר. ומסירה.  ובזה באו חכמנו וקבעו שפה בתלמוד הבבלי להעביר לנו את שלושת המושגים האלו.  המחלוקת בין רבה לרבא ושיטת רבי יוחנן הם שפה של הדרגה הזאת. 

ללא מעבר פזה אין לי דרך לראות את הדרגה ברזולוציה קבועה. אלא אני רואה בלבול אחת גדול של דרגות סמנטיות.  אני שומע אמת , שקר , איגרת אהבה, לשמה, ידה,וביתה.  כל המושגים האלו  בבלבול לא מאפשרים לי לראות תופעה משמעותית.

היסוד הוא הפרדה שהרמב״ם עושה בפרק ב׳ בין עולם של אמת ושקר לבין עולם של טוב ורע.   להבנתי אין יכולת כפיה בעולם של אמת ושקר אבל יש כפיה בעולם של טוב ורע.  

כאשר אני רואה מילה נפרדת ממילה אחרת. זה ביטוי לאמת. אין מקום לחלוק וגם אין מקום לכפות. כך התורה כתובה (בהנחה שאנחנו אחרי חלוקה של משפחת אשר).  מה פירוש המילה זה כבר מצריך שיפוט וכפיה. 

הטענה שלי היא שיש מרחב של אמת ושקר המוגדר בצורה אישי.  האמת שאני רואה.  אין מקום לחלוק ולהגיד שזה לא אמת.  אבל יש מקום לא לרואת אותה. 

לדוגמא בפרק ראשון של מסכת גיטין, ישורון רואה שלושה מילים בגט, עזיבה, גירושין וגט. אני הדל לא ראיתי אותם מילים.  וגם לא ראיתי את שלושת השיטות בסוף המסכת שהוא כן ראה.  אין מקום לחלק על אמת זו.  אנחנו שנינו ראינו מחלוקת רבה ורבא.  מה הקשר בין האמיתיות האלו? כל אחד בונה קשרים לפי אישיותו. מה משמעות הדבר?  זה כבר שאלה שיפוטי. אני עושה קפיצה שיפוטית ואומר שאין האיש יכול להוציא את האישה מביתו.  זה לא נראה לי משפט של אמת ושקר. אלא שיפוט שלי שעולה מתוך כל החיבורים. 

אם אני פורס את כל החיבורים שלי ואני מספר את כל הסיפור שלי כל האמת שאני רואה. ובא ישורון ופורס את האמת שלו. שנינו יכולים לראות סיפור מלא יותר ולהשתכנע שהשיפוט שלי טוב או רע. 

כוח השכנוע יכול להיות כפייתי אם הסיפור שלנו דליל או יכול לצמוח מעליה אם הסיפור מלא וגדוש אמת.