https://www.academia.edu/23284571/בהא_קמיפלגי_-_תגובה_לדיון_בין_ר_י_ברנדס_לר_י_מדן
בהא קמיפלגי!
=-=-
אם הבנתי נכון, גם הרב י׳ ברנדיס וגם הרב י׳ מדן מאמנים במסר בהיר ואמיתי. רק שהרב ברנדיס מביא את מקור האמת של המסר למפרש, המלמד. ואילו רב מדן מביא את מקור האמת למדע, דעת האדם, פשט הכתובים, בירור האמת מתוך הידע הכללי, מחוץ למלמד.
הרב וולפיש מגדיר את קצוות הדיון, האם האמת באה מכותב, מהקורא, מתוך הטקסט, מתוך הקריאה פעולה עם הכותב. אבל גם הרב וולפיש בדעה דומה שאנחנו מחפשים את האמת, את תוכן המסר.
לשיטתי ההנחה מוטעת, אנחנו מחפשים סמכות. והמרחק בין פירוש לסמכות היא המדד שבו ראוי לאבחן את הדיון. המסר נתון ללימוד, לעמל ליגיעה, המסר נתון לנו כדי שנקשור את עצמנו לתוכה, כל קשר, כל חוט שנמשך טווי ואורג מחבר ומחייב אותנו לתוך עולמה של התורה. החיבור הוא לא ׳למשמעותה וכוונה של המקרא׳ (דף 92 (6)), אלא לתורה עצמה. המשמעות מחוץ לדיון, הכוונה אינה ניתנת.
ההצעה של הרב וולפיש, לעיין בקישורים של הטקסט, ההקשר, להקשות שאלות טקסטולאיות קודם כל לפני שנגשים למשמעות, היא הצעה נפלאה לדעתי, אבל אנני מסכים שהיא תהיה חיפוש אחר משמעות הטקסט. העמל חשוב לעצמו, היגיעה מביא לידי התחברות אישית לטקסט ומחייב אותי, באותה דרך שרוזנזוויג מגדיר מצווה, אני מצטווה על ידי הלימוד והעיון. וההישג הגדול היא שאני יוצר סמכות, לא המשמעות והפירוש.
שהרי היה אפשר לפרש כך ולהגדיר מסר כזו על ידי שיטות אחרות גם, כדברי הרב ברנדיס. וגם אין הישג בידיעה שזו האמת לפי שיטת הרב מדן, וכי מאכפת לי מהאמת הזו.
הסמכות היא החידוש.
שהרי היה אפשר לפרש כך ולהגדיר מסר כזו על ידי שיטות אחרות גם, כדברי הרב ברנדיס. וגם אין הישג בידיעה שזו האמת לפי שיטת הרב מדן, וכי מאכפת לי מהאמת הזו.
הסמכות היא החידוש.
=-=- כמה הערות =-=-=
נראה לי יש הנחה שיש רק מסר אחד בטקסטק אחת, והפטיש המפוצץ היא בעיני הקורא. אבל יש גם מקראים שהשולח את המסר דוחס לתוך טקסט אחת שתי מסרים, אחת דבר ושתים זו שמעתי, יש בה כדי להסביר שהדיבור היחיד כבר עמוס עם יותר ממסר אחת בצורה מכוונת.
=-=-=
דף 92 (6)
התורה כשפה, אמברטו אקו מדבר על ניכור, alienation, כאשר יש מסר חדש אין מילים משותפות כדי להעביר את המסר. ככל שהמסר יותר חיוני (כלומר יש צורך לעביר את המסר שלולאי ההעברה של המסר השני לא ידע ולא יבין את הרעיון החדשני), כך הניכור הולך וגדל. לכן כל אמן חייב ליצור שפה חדשה להעביר את החידוש והמסר היחודי שלו הוא. יוצא מזה שהחידוש בתורה היא לא המסר אלא השפה למסר. שאף היא מאירה את המסר מחדש.
=-=-=
מידת הפרשנות
הרב וולפיש כתב בדף 98 (12 ב-pdf):
מרבית ההוגים שנסקרו לעיל יסכימו כי אין ריבוי הפרשנויות מחייב שכל הפרשנויות שוות. ניתן למדוד דרך פרשנית לפי מידת העקיבות שלה, לפי מידת התאמתה לטקסט בכללותו, ולפי היקף הבעיות והקשיים שניתן להסביר על ידה.
נראה לי שהמדדים האלו מודדים את התוכן של הפרשנות, שזה עצמו שנוי במחלוקת! כיצד ניתן למדוד ׳מידת ההתאמתה של הפירוש לטקסט בכללותו׳? כיצד למדוד ׳היקף הבעיות...׳? הרי בדיוק בתוכן הפירוש יש מחלוקת בין המפרשים השונים. מה שנראה לך כפשט בטקסט ועקבי ומתאים ואפילו פותר כל מיני בעיות, להבנתי אינו לא כך ולא כך.
נראה לי שיותר נכון למדוד כמות הפירושים. מדד זו כמותי ואוביקטיבי. כאשר יש הרבה פירושים לטקסט על מה זה מעיד?
לשיטתו של אמברטו אקו, ריבוי פירושים מעיד שאין הרבה אינפורמציה. לשיטתי אינפורמציה היא מדד העמל שנכנס ללימוד בטקסט.
כך שכאשר מפרשים טקסט ללא עמל, ללא יגיעה, וללא קישורים של הקשר בין מרכיבי הטקסט, יתהווה הרבה פירושים לאותה טקסט.
-=-==
דף 100 (18)
נתונים הלקוחים מהטקסט,
יש לחלק בין נתונים לאינפורמציה שנוצרה על ידי העמלות ויגיע
נתונים הלקוחים מהטקסט,
יש לחלק בין נתונים לאינפורמציה שנוצרה על ידי העמלות ויגיע
=-=-=-
קהילה של יהודים יראי שמים רשאית לפרש את המקרא שלא על פי 'רוח המקראות',
מנין ההיתר הזו? האם אין זה ׳מגלה פנים בהלכה׳? או שמא עושים את התורה קרדום לחפור בה?
הם משתמשים בסמכות התורה כדי להעביר מסר שאינה קשורה לתורה!
